עכו העתיקה מבעד לעדשת מורשת-עולמית של אונסקו, מלמדת אותנו מהי המשמעות התרבותית של העיר בימינו: היא משמרת את שרידיהם האיתנים של מבנים צלבניים מימי הביניים מתחת לעיר-חומה מוסלמית מבוצרת מן המאות הי"ח – י"ט; שרידיה של העיר הצלבנית מספקים תמונה יוצאת דופן של המתאר ושל המבנים מימי הביניים, עת היתה העיר בירת ממלכת ירושלים הצלבנית במאה הי"ג; וכן, עכו בת ימינו היא דוגמה חשובה לעיר חומה עות'מאנית, בעלת מרכיבים עירוניים טיפוסיים כמו מצודה, מסגדים, חאנים ובתי מרחץ במצב השתמרות טוב, שחלקם נבנו על גבי מבנים צלבניים. משמעויות אלו שנוסחו כהצדקות להכרזתה של עכו העתיקה "עיר מורשת-עולמית" בשנת 2001, באים לידי ביטוי כיום בצורה הטובה ביותר, במתחם המרכז ההוספיטלרי (איור 1).

מרכז המסדר ההוספיטלרי הוא העדות המונומנטלית העיקרית לתקופה הצלבנית, שנחשפה בעכו העתיקה ולתקופת היותה בירת הממלכה. המרכז הוא אחד השרידים המונומנטליים שהודות להשתמרותו יוצאת הדופן יש בו עדות מוחשית מרשימה לתרבות הצלבנית. המרכז, שחלקים ממנו נחשפו וטופלו בשנות ה-50 וה-60, נחשף במלוא עוצמתו בשנות ה-90 למאה הכ'.
תקציבי מדינה שהוקצו בשנת 1993, למען פיתוחה של עכו העתיקה, אפשרו את פעולות החפירה ואת שימורו של המרכז בהתאם לפרוגרמה תיירותית של האתר.  משמרים מתחום שימור ברשות העתיקות ליוו את החפירה הארכאולוגית מראשיתה ואת תכנון הפיתוח. פתרונות הנדסיים, תיעוד אדריכלי ועשייה מקצועית בשימור המבנים היו לחלק בלתי נפרד מהפעולה הארכאולוגית ומהפיתוח התיירותי של האתר.
האתגר המרכזי בתכנון ההתערבות היה למצוא את האיזון העדין בין צורכי השימור לבין צורכי הפיתוח, באופן שיספק הגנה למרכיבי המורשת, שיאפשר לציבור המבקרים לחוות את המקום ולהבין את חשיבותו ושיאפשר ניהול של התיירות באתר. שימור המרכז הציב את העוסקים במלאכה בפני התמודדויות מקצועיות, אתיות וטכניות-הנדסיות מורכבות. אופני ההתערבות נקבעו על בסיס חקר מרכיבי המכלול, תפקודו, ערכיו התרבותיים ומצב ההשתמרות שלהם, וגם על בסיס הגדרת צורכי פיתוח התיירות (איור 3).

הבעיות המבניות במרכז נובעות מאיכות חומרי הבנייה, מהסכמה הקונסטרוקטיבית, מגורמי הבליה של החומר ומגורמי ההרס של המבנים. עם גורמי הבליה נמנים, תנאי האקלים – הרוחות, הלחות הגבוהה והמליחות. אלו גורמים לבליה ביולוגית וכימית של האבן. גורמי ההרס באתר הם רבים ומגוונים. ניתן לסווגם על בסיס כרונולוגי: 
- הרס מכוון  בידי הממלוכים וחוסר תחזוקה של מאות שנים כתוצאה מנטישת המבנים.
- שימוש בשרידי המבנים הצלבניים כחומר גלם לבנייה העות'מאנית.
- בנייה עות'מאנית ללא תאימות מבנית מספקת למפלס הצלבני גרמה לעומסים לא מחושבים.
- החפירה הארכיאולוגית – הוצאת שפכי האדמה מהאולמות – הביאה לערעור יציבות המערכת המבנית, לשינוי בתנאי הסביבה ולבליה מואצת של חומרי הבנייה. חוסר בתחזוקה ובשימור המבנים שנחשפו בעבר, התערבות בחומרים לא מתאימים, במיוחד בצמנט פורטלנד, גרמו לנזקים ולהצטברות מלחים בחומרי הבנייה ולבליה מואצת. נוסף לכך, חדירת מים מהמפלס העליון אל המפלס הצלבני גרמה לפגיעה קשה באבן ובחומרי המליטה.
החפירה במכלול הצלבני ופינוי שפכי אדמה בעומק ארבעה-עשר מטרים חייבו ליווי הנדסי בחשיפת המבנים. ליווי זה של מהלך החפירה סיפק מענה לבעיות שהתעוררו במשך כל שלבי הביצוע. הפתרון ההנדסי לבעיות במכלול היה ליצור הפרדה קונסטרוקטיבית בין שני המפלסים - הצלבני והעות'מאני. הפרדה זו בוצעה על ידי ייצוב המפלס העות'מאני באמצעות התקנת מערכת קורות ועמודים מבטון ופלדה. כך ניתן היה להשיב את הסכמה הסטטית של המפלס הצלבני באמצעות פעולות ייצוב, השלמות אבן נקודתיות ושחזור.

בשימור אולם האומנות נעשו, אם כן, פעולות מגוונות לייצוב קונסטרוקטיבי, לשימור אבן ולשחזור אלמנטים. הגישה בטיפול באולם היתה ליצור התערבות מובחנת בשימור החומר המקורי, בשחזור או בהשלמת נפחים בבנייה חדשה. מצבי ההשתמרות המגוונים באולם הובילו לפתרונות לא שגרתיים דוגמת יצירת הפרדה מבנית בין המפלסים, יציקת תמיכה מבטון לאגף הדרומי של הכלא, ויציקת מערכת קורות ועמודים לשחזור הסכמה הסטטית של המבנה. מן ההיבט האדריכלי שימורי ההתערבות יצרה מגוון מצבים חדשים, ובהם מסת שחזור באבן ומפגשים דרמטיים בחומר בין ישן לבין חדש.
פעולת השחזור של אמנות הקצה יצרה מסה גדולה של אבן חדשה ביחס למסת האבן המקורית (איור 6). משלבים מוקדמים של פעולה זו עלו שאלות בדבר מידת השחזור הרצויה, היכן להתחיל בשחזור? והיכן לסיימו? הקריטריון המנחה היה שכל אבן שאיננה מתפקדת מבחינה קונסטרוקטיבית תושלם או תוחלף באבן חדשה, במידותיה של האבן המקורית. בשל מצב ההשתמרות הירוד נדרשה השלמה מסיבית של אבנים והחלפה של אבנים. כתוצאה מכך בולטת כיום בחזות האולם האבן החדשה, תוצאה הצפויה להתמתן במהלך הזמן עם היווצרות פאטינה והתפתחות תהליכי בליה טבעיים על פני האבן. לא זו בלבד, פעולת השחזור יצרה גם פער בגובה פני האבן בין האבן המקורית שנתבלתה לבין זו החדשה שהותקנה לצדה. נוצר מתח ויזואלי, לעתים צורם, בין הישן לבין החדש. באומנות שניתן היה לייצב באמצעות שימור בלבד ללא החלפת אבן, לא נוצרו אותם מפגשים נוקשים בין ישן לבין חדש. התוצאה באומנות אלו מדגישה את ממד הזמן ואת בליית החומר. באומנות שההתערבות בהן כללה שחזור מסיבי של אבן, התקבל אלמנט חדש שעוקב אחר הצורה המקורית, כולל זיזי-תמך, אך ללא קשתות הבסיס שהושענו עליהן במקור.