spacer
spacer
spacer
spacer
שימור חומות ירושלים
קורס שימור בארכיאולוגיה
התעדה למשמרים
New Integrated Knowledge based approachs to the protection of cultural heritage from Earthquake-induced Risk

ערים היסטוריות


עכו העתיקה


עכו העתיקה- שימור, פיתוח, ופיקוח

מרכז המסדר ההוספיטלרי, שימור "אולם האומנות"

שימור מבנה המרכז הבינלאומי לשימור ע"ש העיר רומא, עכו העתיקה

"אולמות האבירים", שימור מרכז המסדר ההוספיטלרי

טיפולוגיות בתי מגורים בעכו העתיקה

היבטים טכנולוגיים ומבניים בשימורה של עכו העתיקה

מפרט חלונות טריפור

שיקומו של מבנה לשימור (מבנה 50, גוש 10)

פיילוט שיקום רובע מגורים בעכו העתיקה
עכו העתיקה - עיר מורשת עולמית
יעל פורמן-נעמן ויעל אלף


ישראל מצטרפת לאמנה הבינלאומית

בשנת 2001 הכריזה אונסקו - ארגון החינוך, המדע והתרבות של האומות המאוחדות -  על עכו העתיקה עיר מורשת עולמית. להכרזה זו קדמה הצטרפותה של מדינת ישראל בשנת 1999 למדינות החתומות על האמנה לשימור המורשת העולמית ולהגנה על ערכי המורשת העולמית של האתרים הרשומים. במסגרת זו הציעה ישראל את מועמדותם של אתרים שבתחום שטחה הריבוני לרשימת המורשת העולמית. נכון לשנת 2005 הוכרזו שישה אתרים בשטח מדינת ישראל: ירושלים – העיר העתיקה וחומותיה (מועמדותה הוגשה על ידי ירדן והיא הוכרזה בשנת 1981), מצדה ועכו העתיקה הוכרזו בשנת 2001, תל אביב - העיר הלבנה - הוכרזה בשנת 2003, התלים המקראיים – מגידו, חצור ובאר שבע ודרך הבשמים וערי המדבר בנגב (עבדת, שבטה, חלוצה וממשית) הוכרזו בשנת 2005.
 
מתוקף פעילותה של רשות העתיקות בעכו העתיקה, בשימור ובהגנה על המורשת הבנויה, וכמות הידע שהצטברה עד למועד החתימה על האמנה, הוחלט שתהליך הגשת המועמדות יבוצע על ידי צוות של עובדי תחום שימור [1]. בתהליך הגשת המועמדות היה צורך להגדיר את חשיבותה של העיר, לזהות את ערכיה התרבותיים ואת מידת האותנטיות שלה, ולנתח את הקריטריונים שבזכותם היא ראויה להיכלל ברשימת ערי המורשת העולמית.

האמנה להגנה על מורשת התרבות והטבע של העולם

בחזון של אונסקו מוצהרת שאיפה לזיהוי, הגנה ושימור מורשת התרבות ומורשת הטבע ברחבי העולם; אלה נחשבות לבעלות ערך יוצא מן הכלל עבור האנושות. הדבר מעוגן ב"האמנה להגנה על מורשת התרבות והטבע של העולם" משנת 1972, שעיקריה: מורשת התרבות והטבע כוללת את הירושה שלנו מן העבר ואת מה שאנו מעבירים לדורות הבאים; המורשת התרבותית ומורשת הטבע שלנו הן המקור, ללא תחליף, של חיים והשראה; העדויות ההיסטוריות, החומריות והלא-חומריות, הן נקודות ההתייחסות והזהות שלנו.
 
"מורשת תרבות" כפי שהוגדרה באמנה כוללת מונומנטים, כגון עבודות ארכיטקטוניות או עבודות אומנות, קבוצות של מבנים נפרדים או מחוברים הודות לארכיטקטורה, להומוגניות או למיקום שלהם בנוף, ואתרים שהם בעלי איכות אוניברסלית יוצאת מהכלל מנקודת מבט היסטורית, אמנותית או מדעית.

לבחירת נכסים תרבותיים לרשימת המורשת העולמית הוגדרו שישה קריטריונים ובנוסף מבחן האותנטיות וההגנה, כפי שמפורט במדריך "הנחיות מפורטות ליישום אמנת מורשת עולמית" של אונסק"ו:
(1) לייצג יצירת מופת של הגאונות היצירתית האנושית; או
(2) לבטא מפגש חשוב של ערכים אנושיים על פני טווח זמן או בתוך אזור תרבותי של העולם, בהתייחס להתפתחויות בארכיטקטורה או בטכנולוגיה, יצירות אמנות מונומנטליות, תכנון ערים או עיצוב נוף; או
(3) להוות עדות ייחודית או לפחות יוצאת דופן למסורת תרבותית או לתרבות חיה או נכחדת; או
(4) להוות דוגמה יוצאת דופן של סוג בניין או מכלול אדריכלי או טכנולוגי או נוף המייצג שלב(ים) משמעותי(ים) בהיסטוריה האנושית; או
(5) להוות דוגמה יוצאת דופן של יישוב אנושי או שימוש מסורתי בקרקע המייצגים תרבות (או תרבויות), במיוחד כאשר מסורת זו נפגעה כתוצאה משינוי בלתי הפיך; או
(6) להיות קשור בצורה ישירה או מוחשית לאירועים או מסורות, לרעיונות או לאמונות, ליצירות אמנותיות וספרותיות בעלות איכות אוניברסלית יוצאת מהכלל
ובנוסף
(א) לעמוד במבחן האותנטיות מבחינת העיצוב, החומר, הביצוע או ההקשר לסביבה, ובמקרה של נופים תרבותיים - אופיים ורכיביהם המיוחדים.
(ב) להיות מוגן באמצעים חוקיים, חוזיים או מסורתיים, ומנגנוני ממשק שיבטיחו את שימור הנכסים התרבותיים או הנופים התרבותיים שהוצעו. קיומה של חקיקה מגנה הוא חיוני ברמות הלאומית, המחוזית או העירונית או הגנה חוזית או מסורתית מבוססות היטב, כמו כן ניהול מתאים ו/או מנגנוני תכנון ובקרה הנם חיוניים.

עכו העתיקה נרשמה כעיר מורשת עולמית על פי קריטריונים 2, 3, ו-5. ההצדקות להכרזתה, כפי שמופיעות במסמך ההכרזה, הן [2]:
קריטריון 2: עכו היא עיר היסטורית יוצאת דופן באופן שבו היא משמרת את המבנים הצלבניים תחת העיר המוסלמית מהמאות הי"ח והי"ט.
קריטריון 3: השרידים של עכו הצלבנית, מעל ומתחת מפלס הרחוב הנוכחי, משקפים באופן יוצא דופן את המבנה הימי-ביניימי של בירת ממלכת ירושלים הצלבנית.
קריטריון 5: עכו של ימינו היא דוגמה חשובה של עיר חומה עות'מאנית, עם מרכיבים אורבניים טיפוסיים כמו: מצודה, מסגדים, חאנים ובתי מרחץ שהשתמרו היטב, שנבנו על גבי שרידי מבנים צלבניים.
 
מה שמייחד את רעיון "מורשת העולם" ממורשת לאומית, מקומית, הוא ערכה האוניברסלי. אתרי מורשת העולם בהגדרתם הם בעלי ערך לכלל האנושות, כזה שחורג מהקשר תרבותי-מקומי בלבד.
מה הם אם כן אותם ערכים יוצאים מן הכלל המייחדים את עכו העתיקה, אשר בזכותם זכתה להכרה כעיר "מורשת עולמית"?

ערכיה התרבותיים של עכו העתיקה

ערך תרבותי הוא מונח נרדף למשמעות תרבותית ולמשמעות מורשת התרבות. הוא מורכב ממכלול של ערכים  אסתטיים, היסטוריים, מדעיים, חברתיים או דתיים עבור החברה האנושית בעבר, בהווה או בעתיד. הערך התרבותי גלום במקום עצמו, בחומר, בסביבה, בשימוש, בהקשר, בכוונות, בעדויות, במקומות ובאובייקטים הקשורים בו. למקום עשויה להיות קשת רחבה של ערכים עבור אנשים שונים וקבוצות שונות. אלו עשויים להשתנות במשך הזמן כתוצאה משינויים בתפיסות תרבותיות או כתוצאה ממידע חדש אודות המקום.

הערך ההיסטורי

עכו היא עיר חיה שקיומה נמשך ברציפות במשך כ-4000 שנה. ראשיתה בתל עכו שכינויו העממי הוא גבעת נפוליאון. מהתקופה ההלניסטית ואילך התפשטה העיר מערבה לשטח שבו התפתחה לימים העיר הצלבנית והערבית. להלן סקירה של הארועים המרכזיים בהתייחס לעיר המוכרת היום כ"עכו העתיקה". סקירה זו רובה ככולה נסמכת על ספרו של נתן שור, תולדות עכו, אלא אם צויין מקור שונה.
 
התקופה ההלניסטית. מימי אלכסנדר מוקדון (333-332 לפסה"נ) מעמדה של עכו היה כמעמדן של הערים הפיניקיות. הקשר שלה עם השלטון היווני היה ישיר כקשריהן של צור וצידון. בעכו הונהג השימוש במטבעות ואף הוקמה בה מטבעה שפעלה במשך כ-700 שנה, עד למאה הד' לסה"נ (לעכו ההיסטוריה הנומיסמטית הארוכה והעשירה מכל ערי ארץ-ישראל). משנת 310 לפסה"נ היתה עכו כפופה לשלטון בית תלמי, וזכתה ככל הנראה למעמד של פוליס והוענק לה שם חדש – "פתולמאיס". בתקופה זו נזכר חוף עכו במקורות היווניים כמקור חול לייצור זכוכית. העיר עכו משקפת את תהליך ההלניזציה בסוריה ובארץ-ישראל; היא הגדולה בערי החוף של ארץ-ישראל ההלניסטית; מרכזה עבר מהתל והיא התפשטה אל שטח חצי האי, בשטח נוח למסחר. היקפה בתקופה זו גדל ומעמדה המדיני והכלכלי התעצם.
 
התקופה הרומית. מעמדה של עכו כ"פוליס" אוטונומית לא נפגע. בראשית תקופה זו התיישבו יהודים רבים בעכו. העיר קשורה לקורות היהודים בארץ-ישראל בכל תקופת המשנה והתלמוד. בראשית הנצרות השליחים פאולוס ופטרוס שהו בה. בתקופה זו נבנה שובר גלים מקצהו הדרומי של חצי האי אל מגדל הזבובים, ויצר נמל מבטחים שהיה מקור לשגשוגה הכלכלי במשך כ-1000 שנים.

התקופה הביזנטית. תחילתה במאה הד' לסה"נ. היא התאפיינה בהתעצמות היסוד היווני בעיר. היישוב שהיה על התל ניטש. כלכלתה של עכו המשיכה להיות מושתתת על מסחר ימי. ידוע כי בראשית המאה הד' היה בעיר רובע שומרוני. במרד היהודי הגדול של שנת 614, עכו היתה הראשונה שנכבשה מבין ערי החוף. בשנת 627 הביס הרקליוס קיסר את הפרסים והשטחים שנכבשו הוחזרו. הישוב היהודי שפרח בעכו הוכחד, ככל הנראה, והעיר נשארה בשממונה.
 
התקופה הערבית הקדומה (638–1104). העיר חזרה להיקרא בשמה המקורי, בצורתו הערבית - "עכא". רבים משכבות העלית בעיר היו נוצרים. בתהליך מתמשך חוזקה השכבה המוסלמית השלטת בבני המקום שהמירו דתם. שינוי תרבותי חל עם עליית השושלת העבאסית (750 – 1258), אז נקבע כי ערכי המזרח ישלטו בתרבות האיסלאם. המסגד תפס את מקומה של הכנסייה וסממנים תרבותיים נוספים תפסו מקום, כגון הוצאת פסלים מכיכרות העיר.
בין שנת 630 לשנת 692 ידעה עכו חוסר יציבות וקרבות בין האומיים לביזנטים. בשנת 660 ייסד מועאויה בעכו את המספנה המוסלמית הראשונה. למטרה זו יושבו בעכו אומנים, נגרים ובעלי מלאכה אחרים מפרס, בעל בק, חומס ואנטיוכיה. בשנת 692 הרסו הביזנטים את עכו יחד עם צור, קיסריה ואשקלון. המאה השביעית היתה תקופה של הרס שלאחריה שוקמה עכו רק בתחום העיר העתיקה.    

במאה העשירית היה מחוז כנסייתי של עכו כפוף לפטריארכיה של אנטיוכיה. משנת 878 שלט בארץ ישראל אחמד אבן טולון שפיתח את נמלה של עכו כבסיס צבאי לחיזוק שלטונו בסוריה. בשנת 969 עבר השלטון לידי השושלת השיעית הפאטימית שהיתה מעצמה ימית שהתבססה גם בעכו.


קיימות עדויות לקיומם של יהודים בעיר במאה הי"ב. בשלהי אותה מאה היתה עכו מרכז יהודי.

המאה הי"ב (1104 – 1191). בתקופה הצלבנית הגיעה עכו לשיא גדולתה והיתה לאחת ממרכזי העולם. שיאה אמנם במאה הי"ג, אך כבר במאה הי"ב היתה הגדולה והעשירה בערי הממלכה הצלבנית, עיר המסחר הראשית שלה, והחשובה בנמליה.          
עכו נכבשה בשנת 1104 בידי המלך באלדווין בעזרת צי גדול מהעיר האיטלקית גנואה. עם כיבושה היתה לנמלה החשוב ביותר של ממלכת הצלבנים. למרות חוסר היציבות והאיבה שבין המוסלמים והנוצרים ידעה העיר חיי רווחה ומותרות של אצילים וסוחרים אמידים, ביטחון, שיתוף פעולה והדדיות בין אירופאים ומקומיים. עולי רגל רבים הצטופפו ברחובותיה. עכו היתה כפופה למלך, ונשלטה בידי מושל מטעמו. זכויות מיוחדות ניתנו לסוחרי העיר גנואה שקיבלו רובע משלהם, לוונציאנים, לפיזאנים, לאנשי אמלפי ולסוחרי מרסי. בעכו התגבשה המושבה האיטלקית הגדולה ביותר שבכל ערי הנמל של ארץ-ישראל וסוריה. נוכחותם של סוחרים איטלקים וצרפתים הפכה את עכו לגורם בעל חשיבות במסחר שבין מזרח למערב, הם קיימו למעשה את הקשר בין אירופה לממלכת הצלבנים.          
בשנת 1187, לאחר קרב קרני חיטין, נמסרה העיר לידי צלאח א-דין ללא קרב. רבים מהסוחרים הנוצרים ברחו מהעיר טרם הכניעה. העיר נפגעה כנראה באופן חמור כשתושביה נטשו אותה וכשנכנסו אליה הגייסות המוסלמים. במסע הצלב השלישי שקם לאחר התבוסה בקרב קרני חיטין, נפילתן של ירושלים ושאר ערי הממלכה לידי המוסלמים, הוטל בשנים 1189- 1191 סביב עכו המצור המפורסם בתולדות מסעי הצלב (הודות למעמדם הרם של המשתתפים בו וטכנולוגיות המלחמה). במערכה נטלו חלק רבים שבאו ממניעים אידיאולוגיים-דתיים. המצור הסתיים עם כניסת הכוחות הנוצרים לעכו ונסיגת המוסלמים.

המאה הי"ג (1191 – 1291). תקופה זו היתה תור הזהב של עכו, שאוכלוסייתה מנתה לפחות 40,000 נפש. עכו שימשה בירת ממלכת ירושלים הצלבנית ואחת הערים המרכזיות והחשובות בעולם, מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית; עיקר חיי הממלכה התנהלו בין חומותיה. עכו היתה מרכז יחסי המסחר שבין אסיה לאירופה. לערי המסחר האיטלקיות, הגדולות, היה בסיס קבע בעיר, ובשווקיה ונמלה עבר חלק ניכר מהסחר שבין המערב למזרח הקרוב והרחוק. עכו היתה גם מרכז של עסקות כספים והלוואות בין המערב למזרח, הודות לעיסוקם של הטמפלרים, ומרכז לעיסקות נכסי דלא ניידי באירופה, הודות להוספיטלרים שחלשו על נכסים וקרקעות במערב.
עכו הצלבנית היתה נתונה לאיום מתמיד מצד המוסלמים. היו בה גם מאבקים פנימיים בין הרובעים והקומונות השונות. לארועים בתוכה היתה השלכה מעבר לגבולות ארץ-ישראל. בעיני המערב הנוצרי היתה עכו התגשמות הרעיון הצלבני. היה בה מיזוג תרבותי מיוחד עם השפעות ממזרח וממערב. מלכי ירושלים ישבו בה ושליטים זרים שביקרו בארץ מילאו בה תפקידים. היא היתה מקום מושבו של בית הדין העליון של הממלכה שהיה למוסד השלטוני המרכזי. פעלו בה כ-60 מוסדות דת שונים – כנסיות ומנזרים - מסדרים צבאיים (הוספיטלרים, טמפלרים, טבטונים), קומונות איטלקיות (ונציה, גנואה ופיזה) וסוחרים מערי מסחר נוספות (אמלפי, סאן גי'מיניאנו, פירנצה, לוקה, פיסטויה וסיאנה) מושבות סוחרים (קטאלנים מברצלונה, צרפתים ממרסיי), יהודים ומוסלמים.         
עכו עמדה בשורה הראשונה של מרכזי היצירה בעולם בתחום אמנות הציור הזעיר. הארכיטקטורה המונומנטלית של אותה העת ביטאה את המעבר מהסגנון הרומנסקי לגותי, כאשר הכנסיות והמבנים המונומנטליים שאבו סגנונם מהמערב ובתי המגורים נבנו ברוח המזרח, שניהם בחומרים מקומיים – אבן כורכר ומעט עץ, בעיקר לגגות ולפתחים. העיר היתה מוקפת חומה בצורה מצפון וממזרח ומחולקת לרובעים (מון מיזאר, הרובע המזרחי, הרובע הפיזאני, הרובע הגנואזי, הוונציאני, הפרובנסאלי, הטמפלרי וההוספיטלרי). הצפיפות והצורך בשטחים לבנייה הכתיבו בנייה לגובה.

התקופה הממלוכית (1291 – 1516). בשנת 1291 נפלה עכו לידי המוסלמים. מצור עכו היה השלב האחרון בכיבוש הערבי של ממלכת הצלבנים כולה. השלטון הממלוכי הותיר את עכו בחורבנה, כעיר רפאים ריקה מאדם. העיר נהרסה בשיטתיות בפקודת הסולטאן אל-אשרף, הוחרבו הביצורים, הנמל וגם העיר עצמה. בתהליך מתמשך הלכו ונחרבו בנייניה המפוארים. בתחילת המאה הי"ד חזרו הוונציאנים לסחור ולייבא כותנה לאירופה דרך נמלה. כן הגיעו דרכה עולי רגל בדרכם לירושלים. העיר עמדה בשממונה כמאתיים וחמישים שנה.
 
השלטון התורכי (1517 – 1740). במאת השנים הראשונות לשלטון התורכי המשיכה העיר לעמוד בשממונה. במאה הט"ז הוקם המסגד הראשון בעיר – מסגד סנאן פחה. בימי פאח'ר א-דין (1586- 1635) חודשו החיים בצל חורבות הענק מהתקופה הצלבנית, חודש המסחר עם המערב, וחל גידול באוכלוסיית העיר, שמנתה עתה פחות מאלפיים נפש, רבים מביניהם היו יהודים וכן נוצרים ומוסלמים. במחצית השנייה של המאה הי"ז נבלמה התפתחותה של העיר. בעיר היו סוחרים, בעיקר צרפתים שהתרכזו ככל הנראה בחאן אל פראנג', נזירים פרנציסקאנים, עולי רגל ותיירים שעשו שימוש בנמל, חיל מצב קטן, מושל נפה, משנה לשופט, סמכות דתית כלשהי ומוכס ראשי. המאה הי"ז התאפיינה בחוסר יציבות, ולקראת סופה הוכפפה עכו למחוז צידון החדש במקום לצפת ומאז היו שוב פניה אל הים וכך עלתה שוב חשיבותה.
 
התקופה העות'מאנית המוקדמת (1700–1740). שלא כמו ברחבי האימפריה העות'מאנית, המאה הי"ח בעכו התאפיינה ביציבות שלטונית וכלכלית עם ההתפתחות בסחר הכותנה. משנות הארבעים של המאה הי"ח היתה עכו לבירת הגליל והחשובה בערי ארץ-ישראל. זאת הודות לשלטון בית זיידאן הבדואי בגליל המערבי ולעליית קרנן של המושבות המסחריות הצרפתיות לאורך החוף המזרחי של הים התיכון. מניין אוכלוסיית עכו בשנת 1712 עמד על כ-1500 נפש מעדות שונות, כ-250 בתי אב מוסלמים, 100 יוונים (אורתודוכסים וקתולים), 10 יהודים וכן מרונים, קופטים וארמנים.

דאהר אל עמר (1740 – 1775). דאהר מבית זיידאן השתלט על עכו בהדרגה החל משנות ה-30 של המאה הי"ח, וזו הפכה לגולת הכותרת של פעילותו המדינית והכלכלית. הוא הביא את תור הזהב החדש לעיר, שנמשך מאה שנה שבהם היתה לחשובה בערי ארץ ישראל מבחינה כלכלית ומדינית. דאהר הפך את שרידיה של עכו הצלבנית מקור לאבני בניין. הוא יישב בה תושבים באופן מכוון ובכך היה חידוש מוחלט בארץ ישראל של אותה תקופה. תחילה התיישבו בעיר מקרב תושבי הכפרים הסמוכים, אולם עיקר גידולה היה מדיניות מכוונת ויישוב של קתולים מנצרת, מבית לחם, מירושלים ומדמשק, ויוונים אורתודוכסים מקפריסין. מספר תושביה היהודיים גדל אף הוא. דאהר הפך שוב את עכו לאחר חמש מאות שנה לעיר נמל משגשגת.
 
אחמד ג'זאר (1775 – 1804). ג'זאר המשיך את מפעלי הבנייה של קודמו דאהר. תחת שלטונו זכתה עכו למעמד של בירת מחוז צידון ועמדה באביב 1799 בפני מצור נפוליאון שנחל בקרב זה את תבוסתו הראשונה. ג'זאר נודע בשלטונו הרודני ובאכזריותו. הוא היה בעצמו האדריכל והמהנדס של הבניינים שהקים (ביניהם: מסגד אל-ג'זאר, 1781, חמאם אל פאשה, 1781, חאן אל-עומדאן, 1784). יד ימינו של ג'זאר בענייני כספים ומינהל היה חיים פרחי שנרצח בשנת 1820.
 
סולימאן פחה, עבדאללה פחה ואברהים פחה (1804 – 1840). שלטון סולימאן (1805–1815) היה המשך ישיר לשלטונו של ג'זאר בתחומים הכלכלי והפיסקאלי. מרבית הבתים בעיר היו בבעלותו. חשיבותה של עכו במסחר הבינלאומי הלך וירד. ההערכה היא כי אוכלוסייתה מנתה כ-10,000 נפש. בתקופת עבדאללה פחה (1818 – 1831) עכו כבר לא היתה עיר משגשגת ומצבה הכלכלי הלך והדרדר. במקביל לדעיכתה של האימפריה העות'מאנית הלכה מצרים והתעצמה תחת שלטונו של מוחמד עלי. בין נובמבר 1831 למרץ 1832 צרו כוחות מצריים בראשות אברהים פחה על עכו וכבשוה לאחר מערכה ממושכת. המצור וההרעשות הרבות הסבו נזק רב לאוכלוסיית העיר, לבנייניה ולביצוריה.

השלטון המצרי (1832 – 1840). עם כיבושה איבדה עכו את מידת העצמאות והחשיבות המדינית שהיתה לה תחת ארבעת השליטים הקודמים – דאהר, ג'זאר, סולימאן ועבדאללה. בשנת 1833 נחתם הסכם שביתת הנשק בין מוחמד עלי ל'השער העליון'. השלטון המצרי בעיר התאפיין ברודנות; מערכת הביצורים שוקמה אך כלכלתה לא קמה לאחר המצור. התפתחותה של חיפה ונמלה תרמו לדעיכתה של עכו.
 
המערכה של שנת 1840. בשנה זו עמדה עכו בפעם האחרונה בתולדותיה במרכזו של מאבק צבאי בינלאומי. כוחות הברית - אנגליה, תורכיה ואוסטריה - קמו על השלטון המצרי בחזקן את שלטון 'השער העליון' בקושטא. היתה זו המערכה הראשונה שנוהלה מכיוון הים בלבד ובה הופעלו כלי נשק חדשניים – אוניות קיטור, פגזים נפיצים ורקטות. אלה גרמו להתפוצצות אדירה של מחסן חומר נפץ ולסיומה המהיר של המערכה. עכו ההרוסה היתה שוב תחת שלטון התורכים.
 
שלהי התקופה העות'מאנית (1840–1917). בעיר שררו עזובה והזנחה. בתקופה זו שימשה עכו כמבצר בעל חשיבות צבאית. אוכלוסיית העיר התמעטה וכלכלתה דעכה. נמל חיפה דחק את נמל עכו והיה לראשי בצפון הארץ. השלטון התורכי אסר לבנות בתים מחוץ לחומות, שלא כמו בירושלים וביפו. בעיר התקיימו חיי מסחר ערים במועדים מסוימים בלבד. חלק מהמשפחות המכובדות של עכו עקרו לחיפה.

ימי המנדט הבריטי (1918–1948). בתקופה זו עכו החלה לגדול שוב וכלכלתה התרחבה. העיר התפשטה אל מחוץ לחומות. הנמל היה הקטן בנמלי הארץ אך הוא המשיך לפעול. משרד העתיקות המנדטורי עשה לשיקומה של העיר ודאג לשיפוץ חומות הים ההרוסות. ב-1922 חיו בעיר 6420 נפש, מתוכם 4883 מוסלמים, 1344 נוצרים ו-115 "אחרים" שרובם כנראה באהיים ו- 78 יהודים. בשנת 1931 היו בעיר 7897 ובשנת 1946 כ-13,000 נפש. בעקבות ארועי המרד הערבי בשנים 1939-1936 הוכרז בעיר (שנת 1938) משטר צבאי. כלא עכו היה בית הסוהר המרכזי בארץ שבו נאסרו פורעים ערבים וכן אישים יידועי-שם מהיישוב היהודי ומגיניו.
 
מדינת ישראל (1948 ואילך). במאי 1948 נכנעה העיר לכוחות ההגנה וצה"ל. רבים מתושביה העשירים והמנהיגים עזבו ללבנון, ונותרו בה כ-3000 איש. אחרי מלחמת העצמאות יושבו עולים יהודים, רובם פליטי השואה, בדירות פנויות בעיר העתיקה. כ-2000 עולים שוכנו בעיר העתיקה בנובמבר 1948; עם בניית השכונות החדשות העדיפו רבים מהם לעבור אליהן. בשנות ה-60 של המאה הכ' היו בעיר כ-5,000 נפש, מתוכם כ-600 יהודים בעיר העתיקה, אלו עברו במהלך השנים לשכונות החדשות. במקומם נכנסה אוכלוסיה ערבית, בעיקר מהכפרים. בשנות ה-80 וה-90 הגיעה אוכלוסיית העיר העתיקה ל-6000 עד 7000 נפש (לוריא 2000: 487- 543). קסטן, בפתיח לספרו עכו העתיקה משנת 1993, מתאר את העיר העתיקה כשכונה צדדית מידרדרת לצד העיר עכו המתפתחת על פני שטח נרחב, ובה בתים שהתיישנו ואינם מתאימים עוד לצרכים של ימינו.
 
פעמיים בתולדותיה היתה עכו העיר המרכזית של ארץ-ישראל כולה ובעלת חשיבות בינלאומית: במאה הי"ג, עת היתה בירת ממלכת ירושלים הצלבנית, ובמאה הי"ח, תחת שלטונו של ג'זאר פחה.
בשל מיקומה הגיאוגרפי והיותה עיר נמל היתה עכו יעד לכיבושים במהלך כל התקופות, כתוצאה מכך תחלופת האוכלוסייה בה היא ממאפייניה ההיסטוריים.
 
החל מימי המנדט הבריטי התרחבה העיר בשטח שמחוץ לחומות. עובדה ששינתה את ההקשר המרחבי מצד היבשה בו נתונה העיר העתיקה ושימרה במידה רבה את המצב הקיים בתוך החומות.

הערך האסתטי

בנושא זה נכללים הביטויים הנופיים, האורבניים והאדריכליים של העיר.
ייחודה הנופי הוא בהיותה חצי-אי, בשונה משאר ערי החוף הארץ ישראלי; היא מוקפת ים משלושה כיוונים – מערב, דרום ומזרח.
ייחודה האורבני של עכו הוא בהיותה עיר-חיה מבוצרת הבנויה בשתי שכבות: השכבה הראשונה, העיר הצלבנית, מצויה ברובה מתחת לפני האדמה, ומעליה השכבה של העיר העות’מאנית.

העיר הצלבנית. עכו הצלבנית הוקמה במשך מאתיים שנה והגיעה לשיאה בשלהי אותה תקופה, אז היתה מרכז התרחשות עולמית ושימשה שער כניסה לרבים מהבאים לארץ ישראל. היא היתה עיר מוקפת חומה בצורה עם חלוקה פנימית ברורה לרובעים (קסטן 1993). במאה הי"ג היו חלק מהרובעים מוקפי חומה; רחובות, חלקם מקורים, נמשכו לאורכה ולרוחבה של העיר וחיברו בין חלקיה. הצלבנים הביאו לארץ ישראל את טכנולוגיות הבנייה האירופאיות, תוך שימוש בחומרים מקומיים והתאמתן למיקומה הגיאוגרפי.
השתמרות מרכיביה האורבניים של העיר הצלבנית, למרות שנחשפו באופן חלקי בלבד, מלמדים על המרקם, על אורחות החיים בעיר, על טכנולוגיות הבנייה ועל החומרים שבהם השתמשו בבנייתה.
בתקופה זו עברה האדריכלות המערבית שינוי סגנוני מהרומנסקי לגותי. שינוי זה בא לידי ביטוי בעכו, לדוגמה באולם האוכל, "הקריפטה", שבמצודה ההוספיטלרית. כן ניתן לזהות את הסגנון הגותי של המאה הי"ג בתחריט כנסיית סט' אנדריאס של דה-ברוין ששרידיה זוהו לאחרונה משולבים בחזית המערבית של מבנה הכנסייה היום.


הממצאים הצלבניים הידועים והחשופים היום כוללים שרידים של ביצורים, מצודות, כנסיות, בתי מלאכה, בתי מגורים, רחובות, מערכות מסתור ומנהרות ניקוז. המכלולים העיקריים הם:
-        מתחם המצודה ההוספיטלרית - במרכז הרובע ההוספיטלרי; כולל מבני ציבור מונומנטליים, כגון אולמות האבירים, הגרנד מוניר, קריפטה, פוסטה, חצר מרכזית ומערכת תנועה מסועפת.
-        מתחם סנטה אנה - כולל כנסייה, מבני מגורים ורחוב ברובע הטמפלרי.
-        מתחם הרחוב הגנואזי - כולל כנסייה, מבני מגורים ורחוב חנויות מקורה.
-        מנהרת הטמפלרים.
-        קמרונות תת-קרקעיים בבורג' אל-סולטן.
-        "מבנה 54" - מערכת קמרונות שייתכן והם שרידי בית חולים ברובע ההוספיטלרי.
-        שרידי כנסיית הצלב הקדוש, הקתדרלה הראשית של העיר הצלבנית המשמשת מאגר מים במסגד אל-ג'זאר.
-        שרידי כנסיית סט' ג'והן בשטח של מבנה הסראיה.

העיר העות’מאנית. בתקופה העות’מאנית קיבלה העיר צביון מזרחי מסורתי. עכו נבנתה מחדש במאות הי"ח והי"ט, תוך שימוש בשרידי המבנים הצלבניים כיסודות לבנייה החדשה. התחדשותה של העיר באופן זה שימרה את שרידי העבר והביאה לידי ביטוי את מתאר העיר הצלבנית. העיר העות'מאנית התפתחה בתוך החומות, תוך איסור על בנייה מחוץ להן. היא מאופיינת בסמטות צרות, מבני ממשל, מבני ציבור – ח'אנים, כנסיות, מסגדים, שווקים, בתי מרחץ, בתי מלאכה ומסחר, בתי אמידים, מתחמים של בתי מגורים הבנויים סביב חצרות פנימיות ובהם אלמנטים ארכיטקטוניים מסורתיים בחזיתות המבנים ובמרכיבי הפנים.
 
האדריכל א. קסטן היטיב לתאר את ערכיה ההיסטוריים והאסתטיים של עכו העתיקה: "זוהי עיר מימי הביניים, שעניין מיוחד בה בגלל התחדשותה בצורת עיר ערבית. עכו היא יצירה אירופית-נוצרית בארץ מוסלמית בתקופת ההתנגשות הגלויה בין שני העולמות היריבים, הנוצרי והמוסלמי, שעמדו אותה שעה בשיא עוצמתם, פריחתם ותחרותם המדינית והתרבותית. עכו היתה יישוב עירוני של כובשים, יישוב שנעשה בכוח-הזרוע ובלתי-טבעי על אדמת נכר, של כובשים שלא חשו עצמם כיושבים בארצם. עכו היא עדות למציאות מוזרה – יישוב משותף של מעצמות שונות, שהיו מאוחדות במטרתן אך מפולגות ויריבות בדרכיהן. מציאות זו הטביעה חותמה על צורתה המיוחדת של העיר (קסטן 1962: 26).

הערך החברתי-דתי

במשך כל התקופות עכו היתה מקום שבו התקיים מפגש בין תרבויות. היא היתה עיר הנמל המרכזית בחופו המזרחי של הים התיכון ובה התקיים הקשר בין אירופה למזרח התיכון. היא היתה נמלה העיקרי של ממלכת הצלבנים ונמל היצוא של דמשק, החורן ומרכזים נוספים. היא היתה השער הראשי לכניסת עולי רגל לארץ הקודש, עובדה שיצרה דו שיח תרבותי בין מזרח למערב – בין אסיה לאירופה.
 
עכו היתה מושא למאבקי שליטה בין העולם המוסלמי לעולם הנוצרי בימי הביניים. המפורסמים שבהם: מצור מסע הצלב השלישי בשנים 1189–1191 ומצור אל-אשרף בשנת 1291.
היום מאגדת העיר דתות ותרבויות שונות וחיים ו/או פועלים בה מוסלמים מכתות שונות, נוצרים מזרמים שונים, יהודים ובהאים. הביטוי לכך הוא במספר הרב של בתי התפילה המקודשים לדתות השונות:

שבעה בתי תפילה מוסלמיים בעיר: מסגד אל ג'זאר, נקרא גם "ג'אמע אל באשא"; אל-זיתונה; אל-בחר/אל-מינה, נקרא בעבר "סנאן באשה"; אל-מועלק נקרא גם "מסגד דאהר אל-עמר"; אל-רמל/אל-שעבי; אל-מג'דלה; זאוויית אל-שאד'לייה.
 
שש כנסיות משרתות את הקהילות הנוצריות: סט' ג'והן – לטינית (פרנצ'יסקנים); מארונית; סט' אנדריאס – יוונית-קתולית; סט' ג'ורג' – יוונית-אורתודוכסית; טרה סנטה - פרנציסקנית; בפטיסטית.
 
את הקהילה היהודית בעיר שרת מבנה בית כנסת הרמח"ל.
 
עכו היא העיר החשובה ביותר מבחינה רוחנית לבהאים. בשנת 1868 הגיע הבהא'אולה (Baha’ullah) מייסד הדת לעכו כאסיר של האימפריה העות’מאנית, ובה שהה את 24 שנות חייו האחרונות. תחילה הוא הוחזק בכלא שבמצודת עכו, לאחר מכן הועבר למאסר בבית עבוד. באותה עת כתב הבהא'אולה את עבודתו החשובה ביותר המגדירה את החוקים והעקרונות שעל המאמינים הבהאים לקיים. בשלהי 1870 שוחרר הבהא'אולה והוא עבר להתגורר באחוזת באהג'י מחוץ לחומות, שם נפטר בשנת 1892 וקברו הפך למקום קדוש. היום בתוך העיר העתיקה מקודשים לבאהיים בית עבוד ומתחם בית עבדאללה פאשה.

הערך המדעי

יהושע פראוור כתב על המחקר הארכיאולוגי של תקופת הצלבנים: "לתקופת הצלבנים - שלא כתקופות הקדומות יותר בתולדות הארץ – אופיינית העובדה, כי המחקר הארכיאולוגי הוא בן-לוויה קבוע של המחקר ההיסטורי, השופע כרוניקות ותיעוד ארכיוני שאין למצוא בתקופות קדומות יותר. לא זו בלבד שהמחקר הארכיאולוגי משלים וממחיש את הידוע ממקורות ספרותיים על חיי-היומיום, אלא הוא גם מאיר פרקים שלמים בתולדות האמנות והארכיטקטורה הדתית והצבאית של החברה, ובכך הוא מעמידנו על הקשרים האינטלקטואליים והאומנותיים בין המזרח למערב. מישור אחר שבו הארכיאולוגיה תורמת תרומה ייחודית הוא בתחום שאפשר לכנותו בשם "ארכיאולוגיה עירונית", תחום שבו משתקפות בעיות חברה ומינהל של תרבות אירופה ששתלו הכובשים בשטחי ארץ-ישראל, לבנון וסוריה". (פראוור תשמ"א).
 
בעכו העתיקה קיים פוטנציאל לחשיפת חלקים נרחבים מהעיר הצלבנית הקבורה מתחת למפלס החיים הנוכחי. בהסתמך על הגילויים האחרונים ועל הממצא הכולל עד היום ברור כי ניתן להמשיך לחשוף את העיר הצלבנית. התגליות הצפויות יוסיפו מידע ארכיאולוגי רב לגבי תקופה זו.
בנוסף, עכו העתיקה היא מעבדה חיה בשימור. היקף פעולות השימור שנערכו בה עד היום יכולים להיות בסיס למחקרים רבים בתחומי השימור השונים. נושא זה בארץ ובאזור הוא צעיר ולפיכך למחקר השימורי בעכו פוטנציאל וערך רב ברמה המקומית, הארצית והבינלאומית.

האותנטיות של העיר

העיר העתיקה של עכו, על רבדיה הארכיאולוגי וההיסטורי בתוך מערך החיים המודרני, עונה על קריטריונים של אמינות ומהימנות מקורות המידע כפי שאלה מוגדרים במסמך נארה (1994) [3] שעניינו אותנטיות ומגוון המורשת והתרבות: "...בהתחשב באופי המורשת התרבותית, בהקשר התרבותי שלה ובהתפתחותה במשך הזמן, שיפוט האותנטיות יכול להיות קשור בחשיבות של מגוון רחב של מקורות מידע. היבטים של המקור עשויים לכלול צורה ועיצוב, חומרים ומהות, שימוש ותפקיד, מסורות ושיטות, מיקום והצבה בסביבה, רוח ורגשות וכן היבטים חיצוניים ופנימיים אחרים של מקורות המידע. השימוש במקורות אלו מאפשר עיבוד מפורט של הממדים האומנותיים, ההיסטוריים, החברתיים והמדעיים הייחודיים של המורשת התרבותית הנבחנת"...[4]
 
בעיר ישנן עדויות פיזיות נרחבות לתרבויות שהתקיימו בה. אלו כוללות את כל ההיבטים של המקור כפי שמופיעים במסמך נארה. הסיבות העיקריות שבזכותן נשתמרה בעכו האותנטיות הן:
א - שרידי העיר הצלבנית שימשו כיסודות לבנייה העות’מאנית. עובדה זו הנציחה לא רק את שרידי המבנים, אלא גם את מתאר העיר מהמאות הי"ב והי"ג.
ב –  תפיסת התכנון המנדטורי, שקבעה כי המשך התפתחותה של העיר יהיה מחוץ לחומות תוך כדי הקפדה על כך שלא תהיה בנייה חדשה סמוך לחומות, מתוך ראיה שימורית של ערכי המורשת.
ג - חשיפה ארכיאולוגית רחבת-היקף של השכבה הצלבנית (במכלול המצודה ההוספיטלרית) החלה רק בשנות ה-90 של המאה הכ'. לפיכך, לא נגרם לממצא נזק כתוצאה מגורמי בליה והרס הפעילים באתרי חפירה לאחר חשיפתם.
ד – חוסר משאבים ו"חוסר עניין נדלני" השאירו את עכו העתיקה מחוץ לשיני הפיתוח האינטנסיבי שמחק בערים רבות את המרכזים ההיסטוריים.

עכו העתיקה היום היא עיר של סמטות צרות, בתי תפילה, שווקים, בתי מלאכה ומסחר זעירים, ובתי מגורים כפי שנבנו בעיקר במאות הי"ח-הי"ט. למעט תוספות בנייה מקומיות, תוספת של תשתיות חיצוניות (צנרת מים, ביוב וקווי חשמל וטלפון), הזנחה וחוסר תחזוקה של הנכסים, חזותה הכוללת לא השתנתה באופן מהותי. כמו כן, השתמר היחס שבין שטחי המסחר לשטחי המגורים ולא צמחו בה תעשיות גדולות. העיר איבדה את מעמדה כנמל מרכזי במחצית השנייה של המאה הי"ט, עם ההתפתחות הטכנולוגית בתחום ההובלה הימית ופתיחת נמל חיפה. עובדה שהובילה להתרוקנות ולנטישה של מבני הח'אנים שהיו מרכז חיי המסחר בעיר, למעט בתי מלאכה זעירים ומחסנים שעדיין מתפקדים בהם (למשל, בונה הסירות בח'אן שוארדה).
 
העיר המודרנית שנבנתה על ידי הבריטים התפתחה כאמור מחוץ לחומות היבשה של העיר העתיקה, ממזרח ומצפון. שני פתחים נפרצו בחומה הצפונית לצורך תנועת כלי רכב אל העיר וממנה. כמות התחבורה העוברת בתוך העיר העתיקה מוגבלת בשל מבנה הסמטות וצפיפות הבניה בה.

כאמור, שתי תקופות עיקריות עיצבו את פניה של עכו העתיקה: התקופה הצלבנית והתקופה העות’מאנית. התקופה המודרנית, מימי המנדט הבריטי ואילך, היא השלישית שהשפיעה באופן ניכר על העיר, אם כי פחות בתוך החומות ובעיקר מחוצה להן. בתקופה זו חל שינוי דרמטי בהקשר המרחבי של חומות היבשה. בשל התנאים המיוחדים שהנחו את התפתחותה של העיר, נשתמרו בה האותנטיות והערכים העיקריים של כל אחת מהתקופות ושל העיר בשלמותה. לאחר הקמת מדינת ישראל חלה נסיגה במידת האותנטיות של העיר. בעקבות מלחמת השחרור נטשו רבים מתושביה את בתיהם ונכסיהם הועברו לניהול אפוטרופוס המדינה וחברת "עמידר" מטעם מינהל מקרקעי ישראל. מעמדם הסוציו-אקונומי של המשתכנים החדשים השפיע באופן ישיר על מצב הנכסים ועל צביונה של העיר.
 
התרחבות העיר בימי המנדט הבריטי אל השטח שמחוץ לחומות וההכרה בצורך לשקם את העיר העתיקה מתוך גישה תומכת שימור, הובילו להשתמרות המרקם האורבני האותנטי של העיר העות'מאנית. מצב ההשתמרות של הבנייה מתקופה זו נע בין השתמרות ברמה טובה, הניכרת בעיקר במבני הדת והציבור ובבתי האמידים שאיכות בנייתם היתה גבוהה במקור והם שוקמו ותוחזקו במידה מסויימת במהלך השנים, לבין מבנים שמצב השתמרות ירוד, בעיקר בתי המגורים שנבנו באיכות ירודה במקור ולא תוחזקו כראוי במהלך השנים--חלקם נהרסים והם סובלים מבליה של חומרי הבנייה.

מנגנוני ההגנה והשימור

בימי המנדט הבריטי הוגדרה העיר כאתר עתיקות. משרד העתיקות המנדטורי עשה לשיקומה של העיר ודאג לשיפוץ חומות הים ההרוסות. ביולי 1948 הוקמה מחלקת העתיקות הישראלית שעסקה בשימור מונומנטים בעכו העתיקה ושיפוצם, בהתבססותה על פקודת העתיקות המנדטורית (עד שנת 1978 עת אושר בכנסת חוק העתיקות שהחליף את הפקודה המנדטורית).
 
בסוף שנות ה-50 של המאה הכ' הוקמה המחלקה לשיפור נוף הארץ, לימים "הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים", שהטיפול בעיר העתיקה היתה אחת ממטרותיה החשובות. בין השנים 1959–1961 נערך סקר פיזי בראשותו של אדר' אלכס קסטן כבסיס להכנת תכנית-אב וכבסיס לשיקום, שימור ושיחזור של העיר. ב-1967 נוסדה "החברה לפיתוח עכו העתיקה" הכפופה למשרד התיירות והיא אמונה על פיתוח העיר העתיקה כעיר תיירות בינלאומית.

בספטמבר 1989 אושר חוק רשות העתיקות, המגדיר את תחומי פעולתה ואחריותה של רשות העתיקות, ובאחד באפריל 1990 נוסדה רשמית רשות העתיקות שעוסקת מאז ועד היום בקידום המחקר הארכיאולוגי ובקידום כל היבטי השימור של העיר באמצעות תחום שימור. התחום עוסק בין היתר בתכנון וביצוע פעולות שימור ופיתוח במצודה ההוספיטלרית, סקר ושימור מבנים מסוכנים בתפיסה חדשה על פיה יש להימנע מהריסה של מבנים היסטוריים, הרחבת פעולות הפיקוח ומתן הנחיה וליווי שוטף של התושבים במתן פתרונות שימוריים לבעיות במבנים, עריכת סקרים עירוניים ומיפרטים טכניים לשימור, וכן עריכת נספח השימור לתוכנית המתאר החדשה של עכו העתיקה.
בשנת 1999 חתמה ישראל על אמנת מורשת עולמית והתחייבה בכך להבטיח הגנה, שימור, הצגה והעברה של המורשת לדורות הבאים. זאת, תוך שאיפה לאמץ מדיניות כללית המיועדת להעניק למורשת תפקיד בחיי הקהילה ולשלב את ההגנה עליה בגיבוש תוכניות ממשק מקיפות; הקמה של מנגנוני הגנה, שימור והצגה של המורשת, והעמדה לרשותם של עובדים ואמצעים נאותים למילוי תפקידם; קידום מחקרים מדעיים וטכניים וגיבוש שיטות פעולה שיאפשרו לנקוט פעולות מול הסכנות המאיימות על המורשת; נקיטה באמצעים חוקיים, מדעיים, טכניים, מנהליים וכספיים מתאימים הדרושים להגנה, לשימור, להצגה ולשיקום של אותה מורשת; ולפעול למען הקמה או פיתוח של מרכזים לאומיים או אזוריים להכשרה בתחומי הגנה, שימור והצגה של המורשת ועידוד מחקר מדעי בתחומים אלה.

המנגנונים החוקיים הקיימים היום למטרה זו הם:
- חוק העתיקות. על פיו נערך בעיר פיקוח ארכיאולוגי ופיקוח שימורי מטעם רשות העתיקות. הוקם בעיר העתיקה משרד שטח שנותן מענה בכל הנושאים הקשורים בחפירות ושימור. במשרדי תחום שימור ניתן יעוץ, הנחיה וליווי לתושבים ולגופים השונים בנוגע לפעולות השימור הדרושות בתהליכי פיתוח. מתפקידם של המפקחים להתריע על נזקים למורשת, אם מגורמים טבעיים ואם מגורמים אנושיים.
- חוק התכנון והבנייה. מתוקף החוק נערכה תוכנית מתאר לשימור ופיתוח שנותנת כלים סטטוטוריים להגנה ושימור המורשת לצד פיתוח העיר בהתחשב בצרכי הקיום של תושביה והמשך קיומם של חיים מודרניים בה. התוכנית כוללת הנחיות מפורטות לטיפול במבנים לפי דרוג ערכי. תוכנית זו נמצאת בהפקדה לקראת אישורה הסופי.

- ועדה מקצועית לשימור ופיתוח. תפקידה של זו להמליץ לועדה המקומית בנושאי שימור ופיתוח ובהוצאת היתרי בנייה לפי אמות מידה שימוריות.
- טיפול בצווי הסרת סכנה. צווי הסרת סכנה מטעם משרד מהנדס העיר מטופלים בתאום מלא עם משרד תחום שימור, מתוך שאיפה להציל את המבנים מהריסה. פעולות להסרת סכנה במבנים אלו נעשות באוריינטציה שימורית. גישה זו היום היא ייחודית לעיר והודות לה ולשיתוף הפעולה בין העירייה לרשות העתיקות לא נהרסו מבנים בעכו העתיקה בשנים האחרונות.
- החברה לפיתוח עכו. החברה לפיתוח עכו העתיקה בע"מ היא חברה ממשלתית, הכפופה למשרד התיירות. היא מתוקצבת על ידי כל משרדי הממשלה בהתאם לתחומי פעולתה. הכנסותיה מושקעות בפיתוח העיר העתיקה ובשיווקה בהתאם לתפיסה אזורית, המשלבת חדרי אכסון (בתי מלון), סיורים וביקורים באתרים ובאטרקציות בעכו והסביבה. מטרת החברה היא פיתוח העיר העתיקה כעיר תיירות בינלאומית, הכוללת בתי מלון ומלוניות, אטרקציות, אתרים היסטוריים וארכיאולוגים, שיט, ספורט, נופש ותיירות. תפקידה להוציא לפועל את המשימות המוגדרות בתזכיר ובתקנון החברה. [5] 
- הגדרת אזור חיץ. במסגרת רישום העיר כמורשת עולמית הוגדרו אזורי חיץ לגביהם חלות מגבלות פיתוח במטרה להגן על הנכס מההיבט המרחבי ומפעולות פיתוח ושימושי קרקע בלתי הולמים בצמוד אליו.

סיכום

עכו העתיקה היא נכס תרבותי אותנטי ועדות ייחודית ליצירה אנושית שהיא שילוב של מורשת תרבותית שנוצרה במהלך התקופות, כשהבולטות ביותר הן התקופה הצלבנית והתקופה העות'מאנית. עכו שהיתה לעיר השנייה בחשיבותה בארץ אחרי ירושלים, משקפת היום את תקופת היותה בירת הממלכה הצלבנית השנייה, את התרבות ואורחות החיים שהתקיימו בה במשך תקופה קצרה בהיסטוריה. העיר העות'מאנית שימרה את מתווה העיר הצלבנית והשתמרו בה מרכיבים אופייניים רבים. זאת בשל הנסיבות ההיסטוריות והגיאוגרפיות ולמרות שינויים חברתיים-כלכליים משמעותיים שחלו בה במהלך תקופה זו.
 
מההיבט האורבני העיר העות'מאנית שמרה על המרקם ההיסטורי כהד לעיר הצלבנית בצורה שלמה. מההיבט האדריכלי אנו עדים לשינויים חזותיים בתהליך שמשפיע על מידת האותנטיות של העיר. בשל גורמי הבליה וההרס הפעילים בעיר ומצב ההשתמרות הפיזית של המבנים, קיים צורך דחוף בהתערבות שכוללת פעולות שימור, שיחזור ושיקום. שאם לא כן אותם מרכיבים אופייניים ואותנטיים שעוד קיימים בה יעלמו.
 
ההכרזה לרשימת מורשת עולמית יכולה להיות מנוף לשימור ושיקום המורשת כמתחייב מעצם הצטרפותה של המדינה לאמנת המורשת, ומתוך כך לשיקומה החברתי-כלכלי של העיר. עכו העתיקה היא מהערים ההיסטוריות שכלכלתה עתידה להיות מושתתת על ענף התיירות, זאת במידה ופרנסיה ישכילו לשמר את האותנטיות, שעליה נשען אותו ענף, במידת הרגישות הראויה בשימור עיר חיה ומתוך שיתוף פעולה עם תושבי העיר.     


 פברואר 2005.

 [1]השתתפו בעריכת תיק המועמדות להכרזה: רענן כסלו, עופר כהן, עדי כיטוב ויעל פ.נעמן.
[2] The World Heritage List (2004), UNESCO.
      http://whc.unesco.org/pg.cfm?cid=31&id_site=1042 (July 2004)
[3] The Nara document on authenticity (1994). ICOMOS. 
      http://www.international.icomos.org/naradoc_eng.htm. (Oct. 2004).
The Nara Document on Authenticity was drafted by the 45 participants at the Nara Conference on Authenticity in Relation to the World Heritage Convention, held at Nara, Japan, from 1-6 November 1994, at the invitation of the Agency for Cultural Affairs (Government of Japan) and the Nara Prefecture. The Agency organized the Nara Conference in cooperation with UNESCO, ICCROM and ICOMOS.
 .Ibid, p. 13.[4]
[5] החברה לפיתוח עכו. http://www.akko.org.il (2005).


 

site built by tetitu
 קרדיט